מקום שאי אפשר לדבר עליו - שפה אינה מסוגלת לכך
תיירים מגיעים לכאן מדי פעם: על ידי אינרציה הם לוחצים על המצלמה, נאנחים ומתנשפים, הולכים לאורך החוף אחד עם השני, אוחזים ידיים ועוזבים. למרבה המזל הם עוזבים, והכל שוב נופל על מקומו: רק חוף ריק, סלעים אדומים, קשתות מלכותיות, רעש הגלים.
בהיותך כאן אתה מבין (או יותר נכון, אתה מרגיש) - כזה היה העולם בעת יצירתו: סלעים אדומים בוהקים, אוקיינוס טורקיז וקצף לבן של גלים אדירים.
כאן רגוע. להיות כאן זה כמו לחזור הביתה. זה כמו להשתחרר סוף סוף מההמולה של החיים הדביקים שלנו.
קצה מוחלט. המקום בו הכל נגמר, והזמן מפסיק להיות מושג שמשמעותו משהו - כאן אי אפשר להרגיש אותו.
קשתות הן אפילו לא הדבר החשוב ביותר בלגזיר. זה רק החלק המרכיב שלו, יסוד שאינו נפרד מהכלל - מלגזירה כיקום שלם ומספיק לעצמו. אולי אותם חוקי פיזיקה פועלים כאן, אך העולם הזה חי את חייו ולפי הכללים הבלתי מובנים שלו. הנה יקום אחר. ובכן, או לפחות כוכב לכת אחר.
מקום שאי אפשר לדבר עליו - שפה אינה מסוגלת לכך אי אפשר לחשוב על המקום הזה - הוא בדרך כלל משכבה אחרת של מציאות.
האוויר מורכב ממיליארד טיפות מי מלח. מגניב, רענן ושקט. לגזירה הוא חלום. החלל עצמו נתפר מעניין החלומות.
או אולי להיפך, זו התעוררות?
